למה "מרי הקטנה"?

בשנת 1996, אישה אנונימית ברומא, המכונה "מרי הקטנה" (פיקולה מריה) החלו לקבל את המיקומים המכונים "טיפות אור" (גוצ'ה די לוצ'ה), מתוכם המוציאים לאור האיטלקים הידועים אדיציוני סגנו הוציא 10 כרכים בצורת ספר, האחרון מ-2017, אם כי ההודעות נמשכות. המידע היחיד שניתן על המקבל הוא שהיא עקרת בית ואמא פשוטה שחיה בעוני ובנסתר. המיקומים, המיוחסים לישו, הם בעיקר טקסים על קריאות המיסה לאותו יום, אך לעיתים נוגעים באירועים חיצוניים. למי שמכיר את הספרות המיסטית הקתולית של העידן המודרני, הטון והתוכן המבני ביותר, הצפוף מבחינה תסריטאית, דומים לשיחים הפדגוגיים הארוכים של האל המצויים בכתביהם של לואיסה פיקארטה, מריה ואלטורטה או דון אוטאביו מישליני.

___________________________

מבוא לטיפות אור (גוצ'ה די לוצ'ה) נכתב על ידי "מרי הקטנה", כפי שהורה המנהל הרוחני שלה - תורגם מאיטלקית. 

אווה מריה!

מאי 28, 2020

אני כותב את המכתב הזה מתוך ציות לאבי הרוחני, שביקש ממני פעמים רבות להסביר את הסיפור של "טיפות האור" (גוצ'ה די לוצ'ה), כלומר איך הכל התחיל.

מה הסיפור של "טיפות אור?" השאלה הראשונה שנשאלת, ושאלתי את עצמי, היא: "למה אני, אדוני? איך התופעה הרוחנית הזו נכנסת לליבי?"

במלא הזמן, באתי להיות מסוגל לתאר את זה, איך זה אפשרי עבורי ואיך עזרת ה' נוכחת.

זה התחיל ככה. שנים רבות לפני כן, לאחר, אפשר לומר, גילוי מחדש של האמונה, בעקבות תקופה של ריחוק בצעירותי המוקדמת ולאחר מכן מפגש עמוק יותר עם האדם של ישוע, קרה לי שבתפילה, מול תמונות קדושות , בכנסיות, ליד קברי קדושים, או כשהתפילה הייתה אינטנסיבית, אינטימית, במיוחד תוך כדי מדיטציה על מסתורי התשוקה של האדון, דיבורו של אחר היה נכנס ללבי. זו הייתה גם התשובה לשאלות שלי, והבנתי שזה חייב להיות בא ממשהו בתחום הרוח.

אולם השתדלתי שלא לתת משקל לתופעה זו ולהשאיר אותה בצד, מבלי לייחס לה חשיבות. אחרי שהרגע חלף ניסיתי לשכוח וחשבתי שזו אוטוסוגסטיה. אולם מאוחר יותר, מאחר שזה נמשך, התחלתי לחשוב על זה, וכך הלכתי לבקש הכומר להארה. אבל אחרי שתיארתי את הבעיה, אמרו לי שאני חולה ושאני צריך ללכת למומחה בתחום, שאמר לי שהשטן מטריד אותי ולכן אני צריך ברכות וגירוש שדים.

והלכתי לפי עצות של כהנים שונים, אבל שום רע לא יצא - לא מהנפש שלי ולא מהרע, ושוב אמרתי לעצמי: "אדוני, מה אתה רוצה ממני? אם כל זה לא ממך, קח אותו ממני." נאור, אני חושב, אז התחלתי לשוחח, דיברתי עם ישוע בסעודת הקודש, ואמרתי, "כאן בסעודת יש רק אלוהים, ולכן אין הונאה." ובקבלתו, הייתי אומר: "אדוני, אני לא שומע כלום. תן לי לשמוע, לענות לי, להבין אותי".

וכך, כמעט מבלי להבין זאת, בצורה מאוד טבעית, הכנתי את עצמי להקשיב, השארתי את ליבי בשתיקה כדי שיהיה לו את כל המרחב ותשומת הלב, והתחלתי להקשיב לשיחות קצרות - בדומה למחשבות ש הן מילים המוצעות בלב - מחשבה שמדברת: היא מדברת ואני מבין אם זה קול זכר או נשי, אם זה ישוע או לפעמים גבירתנו, או קדושה. זו מחשבה שמבטאת את עצמה ואוהבת.

מפגש קודש אחרי קודש, הדיבורים התארכו, ואני נהייתי יותר מתאים לקבל, כמו ילד שמלמדים אותו לראשונה במילים קטנות וקצרות, וכאשר ההבנה שלו תגדל, יכול לעבור לדיאלוגים מורחבים ושלמים יותר.

במהלך המיסה הקדושה, כשאני מקשיבה למילה הקדושה, האישה המסכנה חסרת האמונה, מודאגת, אומרת בתוכי, "אבל מה אפשר לומר על המילה הזו?" אולם בתום הקריאה, ה' כבר מתחיל את תורתו, ובכל זאת תמיד משאיר אותי חופשי להקשיב לו ולקבל אותו (לפי מצב נפשי והאם אני רוצה לשמוע את הדרשה של הכומר), או לא, כי זה עשוי להיות בלתי אפשרי עבורי בגלל אירועים או אנשים.

הקול הזה אף פעם לא מרחיק אותי ממה שאני חווה. מסתיימת המיסה הקדושה. הוא מדבר ואני מקשיבה, אני משתתפת. רק בזמן הקידושין יש שתיקה של הערצה. זה קרה לי - לעתים קרובות, אבל לא תמיד - תלוי בתקופות מסוימות, שהיה לי קשה להגיע למזבח, לקבל את ישו, ולראות אחרים עומדים בתור בשלווה, לפעמים אני מתייסר. אני נאבקת, אני מושפלת על ידי סוג של קרב, ואני כמעט מנסה לרוץ. קו הסיום לקבלת הקודש נראה כל כך רחוק; אני מנסה להסתיר את אי הנוחות שלי ככל האפשר, אדומי פנים ומזיע, כמו מישהו שעשה כיבוש גדול, ואני מציע את השפלתי לאדון. לאחר שהגעתי, קיבלתי אותו, אני אומר לו בשמחה, "עשינו את זה שוב הפעם." או, בגלל שהמרחק כל כך מפרך בשבילי - גם אם זה רק עניין של כמה מטרים, אני אומר לו מרחוק "תעזור לי, שאף אחד לא ישים לב". זו הסיבה שאני אוהב מיסות אינטימיות יותר בימי חול הרבה יותר מאשר חגיגות גדולות בין ההמונים.

כמה פעמים אמרתי לעצמי, "לא, לא היום, אני אשאר לשבת כדי שלא אצטרך להתמודד עם כל כך הרבה אי נוחות ומאבק", אבל אז מישהו חזק דוחף אותי, אני מרגיש כמו פחדן כלפי האהבה שלי ואני הולך. ברגע שאני לוקח את הקודש, אני מציע לו את כוונותיי, והוא מקבל אותן ונותן את ברכתו, ואז הוא מתחיל: "מרי הקטנה שלי". זה כמו גשם, מפולת שלגים יורדת עליי, מאשרת את השיח שכבר התחיל קודם לכן במהלך המיסה הקדושה, מעמיקה אותו, מגבירה אותו.

הוא שופך בי נהר, שאני לא מסוגל להכיל אותו במלואו. התוכן שנכתב לאחר מכן נאמן לו: המילים הנשמעות הן אלו, אך לא כולן. לא תמיד אני מסוגל לזהות אותם לחלוטין ללא טעות כפי שהם נאמרו אליי, ולא הייתי מסוגל לשמור אותם בלבי ובזכרוני, אלמלא חסד ה' ילמד אותי ויזכור אותם.

ישוע בסעודת הקודש מתאים את עצמו לאפשרויות וליכולות הקוגניטיביות שלנו ולקצב הליטורגיה, למרות שדיבורו נמשך בלב, גם במהלך מה שאמור להיות שתיקת הודיה. למרבה הצער, זה האחרון מלווה בהרבה הסחת דעת, מלמול קהילתי, הרבה מילים אנושיות, ויש גם הודעות של הכומר שקוטעות אותו. כדי להיאחז באוצר כזה ולא לפזר אותו, אתה צריך להרהר בו בתוכך כל הדרך הביתה, כדי שתוכל לתמלל אותו בצורה נאמנה יותר, ולברוח מהכנסייה, כמו אחרי המיסה הכל - רעש , ברכות - נוטה לגרום לך לשכוח את זה, בעוד שישוע עדיין בלב שלך, כבר נשכח.

אלוהים מתגלה בשתיקה, ולעתים קרובות זהו ייסורים לעשות מדיטציה ולהישאר סגור בתוך האינטימיות שלו בעוד מסביב הוא הסחת דעת ורעש, וצריך להיאבק, להישאר בצד, כאשר במקום זאת נשמות טובות באות להפריע לך ללא הרף, ב כדי לשוחח איתך. כמה טוב ה' הנותן עזרה וחסדים בכל זה למען שימור עבודתו, שנועד דווקא ללמד שגם מעל לתפילה ולחברה קהילתית, הוא ה' מאוהב בריותיו שכולנו. , מחפש אינטימיות והתייחדות.

כתבתי את כל זה [המיקומים הללו] למטה כבר 25 שנה, בדרכי הביתה אחרי המיסה הקדושה באוטובוסים מתנודדים, יושבת על מדרגות הכנסייה שמסתכלים עליהן בחשדנות, מתחבאת בשירותים או רצה להגיע הביתה ומסתגרת בחדר שלי, הרחק מהדרישות הדוחקות של המשפחה דופקת בעקשנות, מבקשת את שירותיי וארוחת הערב.

אמרתי לעצמי אלף פעמים, "אבל למה אני, אדוני? אתה יודע היטב שאני לא קדוש." כשאני קורא את סיפוריהם של כמה קדושים אני מתכווץ ואומר: "איזה פרץ יש ביני לבינם!" אני לא טוב יותר ולא יותר גרוע מאחרים, אני פשוט אדם רגיל שלא היית שם לב לשום דבר אחר אם היית מסתכל עליי. אני אפילו לא מתאים לזה. לא למדתי שום דבר על עניינים כאלה מלבד הקטכיזם הקטן שהיה לי בילדותי. אין לי [מיוחד] פירושו: אני רק כותב, אני לא משתמש ולא יש לי מחשבים; עד עכשיו, אפילו לא היה לי טלפון סלולרי או משהו, אפשר לומר, יותר טכנולוגי. קראתי על מה שפורסם, אבל רק כפי שדיווח לי אבי הרוחני.

יש נשמות שהן יפות יותר, מקריבות יותר ויש להן זכות גדולה יותר - נשמות קדושות. יש לי הרבה תקלות. אני עדיין מתלונן כשהדברים לא הולכים כמו שהייתי רוצה.

למה אני? אני חושב שזה בדיוק בגלל שאני אף אחד. העולם לא רואה אותי. אין לי מה להציג, אפילו לא מעלות ויתרונות, כלומר רק אלוהים יכול לבחור בי ולרומם אותי. מי יכול לכתוב דברים כאלה בכמויות כאלה? אני רק אדם עני ובור. הייתי רק עקרת בית, ואני חושבת שאלוהים רוצה לומר לי ולכולם: "אני לא באה בשביל אלה שכבר קדושים, אלא אני באה בשביל חוטאים עניים - מוגבלים, שבריריים אבל אהובים". הוא לא בא אליי ואלך כי אנו ראויים, אלא כי אנו נזקקים, ולי מבין רבים המקבלים כריזמות אחרות, הוא נותן אחת שבה הוא בא לומר: "המתנה הזאת אני נותן לך, כדי לומר שאני רוצה לעשות את זה עם כל אחד מכם".

אני קורא לזה [המיקומים שלה] יומן, אחד שמתחיל ב-1996 בשנים הראשונות של "טיפות האור", כאשר האל יוזם שיח של איחוד וידידות, אבל כזה שהוא רוצה להציע לכולם. הוא קורא לנו למפגש, ליצור מערכת יחסים, עבור [הוא ו] לנו להכיר אחד את השני על מנת לתקשר באמצעות השתתפות הדדית, כלומר אנו נכנסים להתמזגות, אינטימיות אוהבת.

הדיאלוגים חוזרים על עצמם, בדיוק כמו שאהבה שלעולם לא מתעייפה חוזרת על עצמה ואוהבת לומר: "אני אוהב אותך". זה אומר להבין איך הוא, בכניסה למגע אחד על אחד, רוצה לכבוש את הלב שלך, וברגע שהוא נכבש, יש חתונה תמידית. אם המפגש הזה לא מתרחש ראשון, אם אין הקשבה מוקדמת, אז אין דבקות בהוראתו. לאחר מכן, הדברים עוברים מ"אתה" [יחיד] לך" [רבים], שכן [יותר] ילדים נולדים ממערכת יחסים אוהבת, שחייבים לחוות את אותה היכרות כדי להשתתף.

והוא ממשיך ללמד, לחטט בבשורה ולהעשיר אותה, כי, כפי שהוא אומר, החוכמה האלוהית היא אינסופית, וכך גם הידע שלו. מה שישוע בא לומר לי הוא לכולם: הוא אומר את זה גם לך, וכל אדם הוא "מרי הקטנה". אם נאסוף כל כך הרבה טיפות אור, אנו מאירים בהן את נשמתנו.

מה שמוצג בפניי הוא אכן אלוהים שקם ומנצח, אך עדיין נצלב כאן, אלוהים שמתעללים בו ואינו אהוב כפי שהוא היה רוצה להיות, במיוחד על ידי הכנסייה שלו, ולכן הוא פונה במיוחד לכמרים. , כדי שירכשו את האינטימיות הזו עם האדון ויגלו מחדש את חווית האמהות של גבירתנו.

הם יהפכו לא רק לקדושים, אלא למחוללי נשמות, אבות אמיתיים של אינספור ילדים ברוח, כדי להביא לידה חדשה לכנסייה המותאמת ללב האלוהי של ישוע וללב ללא רבב של מרים, כפי שהם רוצים.

"טיפות אור" - עוד מתנת רחמים גדולה משמים, מאלה שלא נמאס לדבר עם האדם. אל תבזבזו אותו ואל תגידו סתם: "אוי כמה יפות המילים האלה", משאירים אותן נשכחות ולא חיים. זו מתנתו, אבל - סלח לי על גאווה - בתוכה, מאוחדת וחדורה, היא לא רק השמחה של לקבל את זה לטובה שהוא יכול להביא: גם זה כתוב בדם קורבן חיי. הרבה פעמים אני נאבק כי אני נכנס קודם למשבר; אני נהיה מוצל ומדוכא על ידי האויב, ולפעמים אני מאמין שזהו היא הונאה שלו, ואני מייסר את עצמי, מבקש את סליחת ה' על שהרשיתי לעצמי לכתוב דברים כאלה. ואם לא היו לי כוהנים שיתנו לי אור ואישור, לא הייתי ממשיך. מה שמנחם אותי זה הציות שמשחרר אותי; אני עושה את זה כשירות. אם יבקשו ממני להמשיך, אקשיב ואכתוב, אם יתבקשו להפסיק, אפסיק. אין לי מניע מלבד כבוד ה' וטובת אחיי ואחיותיי.

מתנה זו עולה באי הבנות ובנטישה מצד מי שמצפים מהם לחיבה ותמיכה, דווקא בגלל שהם אהוביו, בין אם הם חולקים את אותה אמונה ובין אם לאו. לו רק ידעת מה השתחרר בבית, לעתים קרובות בשילוב עם פרסומים של "טיפות אור". במהלך כל חודש, לאורך כל השנים הללו, המחיר היה בדידות מרה, אך אהובה. אם הייתי [רק] מסוגל לעמוד לצד ישוע במצב הזה, לאסוף את טיפות הזיעה והדמו בגט שמנים, אני שווה מעט מאוד, מה שגורם לי להתחרט.עזור לי לארח לו חברה.

אני תמיד אומר שלכל אחד מאיתנו יש את המקום שלו במסע חייו של ישוע. חלקם בילדותו הקדושה, חלקם בעבודת נעוריו, חלקם בהטפתו, עמו בטיפול וריפוי חולים, חלקם נצלבים במיטה. המקום הקטן שלי הוא בגן, ליד מי שמפרנס אותי, ובעוד פעם הייתי מדוכא, במיוחד כשקראתי כמה נרטיבים על חיי הקדושים, שהשאירו אותי מופתע אבל גם מבוהל מהגדולות והשלמות האלה, עכשיו אני לומר, "לא כולנו נולדנו להיות ספינות או ספינות שייט. יש גם סירות קטנות." גם האב שבשמיים רואה אותם. אני סירה קטנה, ואני לא חושב שאני יכול להיות משהו אחר, אבל אפילו סירות קטנות שטים וצפות על הים של אלוהים, וגם הן צריכות להתמודד עם זה, בין אם זה רגוע ובין אם יש גלים משתוללים, ולעשות אותו מעבר; אבל כל הסירות, קטנות או גדולות, מופנות לאותו נמל של קדושה.

אני מקווה שזה מביא טוב לנשמה שלך, ואני מחבק אותך באהבה רבה בישוע ובמרי. אני מתפלל בשבילך: התפלל בשבילי.

מרי הקטנה